א.
רקע עובדתי
1. תביעה שהגישה רשות השידור לתשלום סך של
2,891,550 ש"ח בגין אגרת טלוויזיה, בצירוף הצמדה וקנסות. עניינה של התובענה בשניים: שאלת החבות באגרה, ובהנחה שקיימת חבות - סכום החוב.
2. רשות השידור (להלן: "
הרשות" או "
התובעת") היא רשות סטטוטורית שהוקמה מכוח הוראות חוק רשות השידור, התשכ"ה-1965 (להלן: "
החוק"). הרשות אמונה, בין היתר, על גבייתה של אגרת טלוויזיה (להלן: "
האגרה"), המוטלת לפי סעיף 28א(א) לחוק על כל "
המחזיק במקלט טלוויזיה." האגרה נועדה להעניק לרשות מנגנון מובנה למימון פעילותה. "
מנגנון זה מכיל שני מסננים הבוררים את קהל המשתמשים שעליו יוטל החיוב באגרה. המסנן הראשון קובע את הבסיס לעצם החיוב באגרה. המסנן השני תוחם את היקפה של האגרה בכך שבהתקיים תנאים מסוימים הוא פוטר באופן חלקי או מלא מתשלום האגרה גם כאשר מתקיים הבסיס לחיוב בה" (ע"א 935/00
מדיק מדיה נ' רשות השידור, פ"ד נו(2) 582, 588 (2002) (להלן: "עניין
מדיק מדיה").
3. חברת טל פארם בע"מ (להלן: "
טל פארם" או "
הנתבעת") עוסקת באספקת שירותי צפייה בשידורי טלוויזיה למאושפזים בבתי חולים ברחבי הארץ. במסגרת עיסוקה היא מחזיקה מספר גדול של מקלטי טלוויזיה (להלן: "
מקלטים"), אשר נמסרים לשימוש החולים כנגד תשלום לנתבעת. אך המצב הוא שלא כל המקלטים נמסרים לשימוש החולים בכל ימות השנה לחולים. על רקע הפער הנטען בין מספר המקלטים המוחזקים בידי הנתבעת לבין מספר המקלטים הנמצאים בשימוש בפועל, נתגלעה בין הצדדים מחלוקת שתחילתה בשנת 2000. התובעת סבורה כי החבות באגרה צומחת מעצם ההחזקה במקלטים, ללא כל קשר להיקף השימוש בהם, ולפיכך על הנתבעת לשלם אגרה בגין
כל המקלטים המצויים בחזקתה. לעומתה, סוברת הנתבעת כי החבות היא בגין המקלטים שבהם נעשה שימוש
בפועל בלבד, ולתקופות בהן נעשה שימוש זה על ידי החולים.
המחלוקת המשפטית הנוגעת לעצם החיוב באגרה בגין העמדת מקלטים לרשות המאושפזים בבתי חולים נדונה בפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין חברת
מדיק מדיה הנ"ל, שהנתבעת רכשה את נכסיה בכינוס נכסים ובאה במקומה. אולם, כפי שעולה מהתובענה ומטענות הצדדים, התעוררה בין הצדדים מחלוקת בנוגע לפרשנות פסק הדין והקביעות הגלומות בו.
4. עמדתה של הרשות לאורך כל הדרך הייתה כי "
בסיס החיוב בתשלום אגרה הינו על פי חזקה בלבד" (סעיף 2 לתצהיר עדות ראשית של אבי כץ, סמנכ"ל גבייה ברשות השידור - להלן: "
כץ"). עם זאת, החליטה הרשות, "לפנים משורת הדין", להעניק לנתבעת פטור חלקי בשיעור של 50%, הניתן לבתי חולים (תקנה 3 לתקנות רשות השידור (אגרות, פטורים, קנסות והצמדה), תשל"ד-1974 - להלן: "
תקנות הפטור"), אף-על-פי שהנתבעת אינה בית חולים. טענת הרשות כי פטור זה ניתן לפנים משורת הדין אינה יכולה להתקבל. ביסוד הפטור מצוי רציונל סוציאלי. הוא נועד להקל על המאושפזים המבקשים להנעים במעט את שהותם בבית החולים באמצעות צפייה בשידורי טלוויזיה. לאור תכליתו של הפטור, וכיוון שבתי החולים עצמם אינם משכירים מקלטי טלוויזיה לחולים, אין כל היגיון להבחין בין הנתבעת לבין בית החולים עצמו. עניינו של הפטור הוא בחולים - בין אם מסופקים השידורים על-ידי בית החולים, ובין אם על-ידי חברה פרטית אחרת. על-כן הפטור ניתן לפי הדין, ולא לפנים משורת הדין, כפי שפסקו כב' השופטים ת' אור וי' אנגלרד בעניין
מדיק מדיה (בעמ' 602 ו-606). הנתבעת, מכל מקום, לא הסתפקה בפטור הנ"ל שהוענק לה, וסברה כי על האגרה להשתלם אך ורק בגין תקופת ההשכרה
בפועל של המקלטים שנמסרו לשימוש המאושפזים.
5. הצדדים ניהלו במשך כשש שנים משא ומתן, שבמסגרתו הוחלפה תכתובת ענפה. אך המחלוקת נותרה על כנה: הנתבעת שילמה לתובעת אגרה רק בגין המקלטים שנמסרו לשימושם של המאושפזים, בהתאם לימים בשנה שבה נעשה בהם שימוש בפועל. במצב דברים זה, החליטה הרשות על הגשת תובענה זו.
בכתב התביעה נטען כי הנתבעת חייבת בתשלום אגרה בגין כל המקלטים שהיא מחזיקה, ובהתאם לפטור החלקי הניתן לבתי חולים (50%) על-פי תקנה 3(א) לתקנות הפטור. אלא שבניגוד לסיכום שנעשה עם התובעת, נמנעה הנתבעת מלמסור לתובעת דיווח על מספר המקלטים שבהחזקתה, וגם לא דיווחה על מספר המקלטים שהעמידה לרשות המאושפזים. בנסיבות אלו, נאלצה התובעת להסתפק בספירת המקלטים של הנתבעת שהועמדו לרשות החולים; אין היא יודעת מה מספר המקלטים שהנתבעת מחזיקה במחסניה, והיא שומרת על זכותה בעניין זה. לפי הספירה שנעשתה ליד מיטות החולים, נטען בכתב התביעה כי חובה של הנתבעת לשנים 2002-2007 עומד על סך
2,891,550 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה (9.1.08). סכום זה, הכולל הפרשי הצמדה וקנסות פיגורים, נקבע על סמך מספר המקלטים עליו דיווחה הנתבעת בשנת 2001 (
1993 מקלטים). מספר המקלטים הנ"ל עודכן לפי הספירה שביצעה התובעת בשטח ליד מיטות החולים בשנת 2006 (
2,019 מקלטים). מסכומי האגרה המגיעה לתובעת נוכו הסכומים ששילמה הנתבעת בשנים הללו על חשבון חוב האגרה.
6.
בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת נטען כי לפי הלכת
מדיק מדיה היא חייבת באגרה רק בגין מקלטים שנמסרו בפועל לשימושם של החולים, ובהתאם למספר הימים בשנה שבו נמסרו לשימוש, וכך היא אכן משלמת לרשות עד היום; לכן, אין היא חייבת לרשות סכום כלשהו. אלא שהתובעת דרשה לאחר פסק הדין בענין
מדיק מדיה שניתן בשנת 2002, וחרף מה שנקבע בו, תשלום אגרה בגין כל המקלטים שהנתבעת מחזיקה, בלא כל קשר לשאלת השימוש בהם. גישה זו מהווה התנהגות בלתי סבירה באופן קיצוני. לטענת הנתבעת המקלטים שלא נמסרו לשימוש מושבתים, ועל כן אין לראות בהם כלל "מקלט טלוויזיה" כמשמעותו בחוק. לחלופין, יש לראות מקלט מושבת כ"
מקלט מקולקל", הפטור מאגרה לפי תקנה 5(א)(6) לתקנות הפטור. כך גם יש לראות בנתבעת "
סוחר" לגבי המקלטים שלא נמסרו לשימוש בפועל, ועל כן היא פטורה מאגרה בגינם לפי תקנה 2 לתקנות הפטור.
הנתבעת טוענת כי למרות המחלוקת בין הצדדים, ובניגוד לנטען בכתב התביעה, היא הסכימה לערוך יחד עם נציגי התובעת בחודש פברואר 2006 ספירת מלאי של כל המקלטים שברשות הנתבעת - גם במחסנים, ולא רק אלו שנמצאים בשימוש החולים - והתברר שדיווחי הנתבעת היו אמיתיים. למרות זאת הוגשה התביעה במקביל למשא ומתן שניהלו הצדדים. הנתבעת אף טוענת כי ספירת המקלטים של התובעת אינה נכונה, ומתעלמת ממקלטים מקולקלים (להבדיל מכאלו שהושבתו), שבגינם היא זכאית לפטור בכל מקרה. הנתבעת טוענת לחלופין, כי התובעת אינה זכאית לגבות ממנה קנסות בסך של כ- 1.3 מיליון ש"ח (על קרן של כ- 1.7 מיליון ש"ח), לאחר שהמתינה במשך כשש שנים עם הגשת התביעה.
7. בכתב התשובה, עומדת התובעת על טענתה כי הנתבעת לא אפשרה לתובעת להיכנס למחסניה לצורך ביצוע הספירה, וגם לגבי המקלטים שנספרו התברר כי דיווחיה של הנתבעת לא היו נכונים. הנתבעת גם לא דיווחה מעולם על מקלטים מקולקלים. עוד טוענת התובעת כי ניתוק המקלט מן השידורים אינו הופך אותו ל"מקולקל", ובוודאי איננו מוציאה אותו מגדר המונח "מקלט טלוויזיה", שכן המבחן שנקבע בפסיקה הוא קיומו של פוטנציאל לקליטת השידורים. עוד טוענת הנתבעת כי חברה המשכירה טלוויזיות לשימוש בבתי חולים איננה במעמד של "סוחר", כמשמעותו בסעיף 29 לחוק רשות השידור ותקנה 2 לתקנות הפטור. אשר לטענת הנתבעת כי יש לחייבה באגרה רק בהתאם לתקופות השימוש בפועל, טוענת התובעת כי הפטור החלקי (50%) שניתן למקלטים בבתי חולים כבר מביא בחשבון את העובדה שהם נמצאים בשימוש רק בחלק מימי השנה. מכל מקום, שימוש בפועל לא היה מעולם הקריטריון לחיוב באגרה, אלא עצם ההחזקה במקלטים. לבסוף, התובעת "מעדכנת" בכתב התשובה את עמדתה לגבי מספר המקלטים המקולקלים שאצל הנתבעת, ומכירה בכך שבשנת 2000 או 2001 היו בידי הנתבעת 60 מלקטים כאלו. אולם התביעה הוגשה לגבי השנים 2002-2007, וממילא אין היא מתייחסת למקלטים שבמחסני הנתבע, אלא רק לאלו שנמצאו בחדרי האשפוז (סעיף 11 לכתב התביעה).
8. ודוק: המחלוקת בין הצדדים נוגעת אך ורק לאותם מקלטים שהוצבו על ידי הנתבעת בבתי החולים ונספרו על ידי התובעת והנתבעת יחדיו, ולא למקלטים שבמחסני הנתבעת. מדובר בכ- 2,000 מקלטים גם לדעת הנתבעת (עמ' 7 לעדות מלחי). לגבי מקלטים
אלו, שהוצבו בחדרי האשפוז שבבתי החולים, סבורה הנתבעת כי אין היא חייבת לשלם אגרה עבור תקופות בשנה שבהן לא נמסרו המקלטים לשימוש בפועל של החולים.
9. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, והועברה לפסים של תובענה רגילה. הנתבעת הגישה כתב הגנה (שכונה "כתב הגנה מתוקן"). לאחר הגשת הראיות בכתב, התברר כי הנתבעת איננה מעוניינת לחקור את המצהיר מטעם הרשות, מר אבי כ"ץ, סמנכ"ל גבייה ברשות השידור (להלן: "
כ"ץ"). לפיכך נחקר חקירה קצרה רק מנכ"ל הנתבעת, מר אלי מלחי (להלן: "
מלחי").
ב.
תמצית טענות הצדדים
טענות התובעת
10. לאור לשון החוק, ועל סמך דעת הרוב בעניין
מדיק מדיה, טוענת התובעת כי חבותה של הנתבעת בתשלום האגרה צומחת מעצם החזקתה במקלטים - החזקה שעליה לא חלקה הנתבעת, כמו גם לא על כמות המקלטים שפורטה במכתבי דרישת תשלום האגרה ששוגרו אליה. לטענתה, השאלה המשפטית שעמדה בפני בית המשפט בעניין
מדיק מדיה - וכפועל יוצא השאלה שבה הכריע - היא האם קיים בסיס חיוב באגרה בגין השכרת טלוויזיות בבתי חולים, אם לאו. בכך הכריע בית המשפט בחיוב, כך נטען, בקבעו כי החברה מחזיקה במקלטים, ומשכך חייבת באגרה. ההלכה חלה לפיכך על כל מקלט המוחזק בידי החברה - בין אם הוא מושכר או נמצא בשימוש ובין אם לאו.
המחלוקת בין השופטים בעניין
מדיק מדיה הייתה אך לגבי תחולת הפטור ל"סוחר", ובדעת רוב נפסק כי פטור זה אינו חל על מדיק מדיה, שעיסוקה בהשכרת מקלטים לחולים זהה לזה של הנתבעת. התובעת טוענת כי אין הנתבעת נהנית ממעמד של "סוחר", המקנה לה פטור לפי תקנה 2 לתקנות הפטור, שכן הנתבעת מוכרת ללקוחותיה שירותי צפייה בטלוויזיה ואינה מבצעת כל מסחר במקלטי טלוויזיה. התובעת הדגישה כי שאלת היקף החבות (כלומר, שיעורה) לא נידונה בעניין
מדיק מדיה, וממילא לא הוכרעה בו. לפיכך, אין כל מקום לפרשנות המוצעת על-ידי הנתבעת, הטוענת כי נקבע באותו עניין ממצא כלשהו בסוגיית שיעור האגרה. לחלופין, אילו היה מקום לקבל את טענת הנתבעת שיש רלבנטיות למידת השימוש בפועל במקלטים, הרי שהנטל להוכיח את היקף השימוש במקלטים מוטל על שכם הנתבעת. בנטל זה לא עמדה הנתבעת, ולו לאור העובדה הפשוטה כי היא עצמה הודתה כי אינה עורכת מעקב פרטני אחר מספר ימי ההשכרה של כל מכשיר ומכשיר (עמ' 7-8 לעדות מלחי).
התובעת דוחה את הפרשנות שהציעה הנתבעת, לפיה מקלטים שאינם מושכרים מהווים "מקלטים מושבתים". התובעת הדגישה כי החוק אינו מכיר במונח זה: ההבחנה היחידה שקיימת בחוק היא בין מקלט תקין לבין מקלט מקולקל; כל מקלט שאינו מקולקל - חייב באגרה.
טענות הנתבעת